<h1>ספר התרומות שער נ"ב חלק ג'</h1>
<h2>דף לא.</h2>
ותו גרסינן בסנהדרין ההיא אתתא דנפק שטרא מתותיה ידה בבי דינא ואמרה ידענא ביה דפריעא הוא והימנה רב נחמן משום מגו דאי בעיא קלתא ולא אפקא בב"ד. והיכא דאפקא בבי דינא ואתחזק בב"ד אם מתחלה הוציאו השליש לזכות הלוה אה"נ דמהימן אפילו אפקיה בבי דינא, ואע"ג דאזל ליה טענת מגו דאי בעי קלתיה כההיא עובדא דההיא אתתא. איכא דאמרי לא הימנה ר"נ, דס"ל כיון דאיתחזק בבי דינא אי בעיא קלתיה לא אמרינן. התם נראה דההוא שטרא בתורת שלישות אתא לידה דההיא איתתא והמלוה היה מבקש מעותיו מן הלוה והיא הוציאה אותו שטר בב"ד ולא קאמרה מידי ושתקה עד שנתקיים השטר בב"ד, והשתא אמרה פריעא הוא, מש"ה לא הימנה ר"נ דכיון שהוציאה לתביעת המלוה ושתקה עד שנתקיים ה"ל כמאן דאמר ידענא ביה דלא פריעא הוא והשתא מהדר קא מהדרא בה, ומש"ה לא הימנה לחוב המלוה כיון דמתחלה הוציאתו לזכות המלוה. אבל שליש שהוציא השטר לזכות המלוה ומיד שמביאו לב"ד טען ידעתי בו שהוא פרוע כולו או מקצתו בודאי מהימן בתורת שליש אפילו לר"נ. וכל זה שהוצרכתי לדחוק הענין מפני שיש פוסקין כאיכא דאמרי דסנהדרין דקתני לא הימנה ר"נ משום דאפקא לב"ד ואתחזק דליכא תו שום מגו דאי בעי קלתא. אבל אנן לא פסקינן כההוא לישנא בתרא, דהא איתותב כדאמרינן איתיביה רבא לר"נ סמפון שיוצא בב"ד אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו אין עליו עדים או שיצא מתחת ידי שליש הרי זה כשר, אלמא שליש מהימן ואע"פ שהוציא בב"ד ואיתחזק בב"ד, תיובתא דר"נ תיובתא. וכיון דאיתותב בכל ענין נאמן שליש ואע"פ דאפקיה בב"ד ואתחזק בב"ד. וכן פסק הרמב"ם [מלוה פט"ז ה"ח] וז"ל שטר שהיה ביד שליש והוציאו מתחת ידו בב"ד ואמר פרוע הוא נאמן ואע"ג שנתקיים השטר, שאלו רצה היה שורפו או קורעו, ע"כ. וכן שליש שמת ונמצא כתוב מכתיבת ידי שליש או מכתיבת ידי אחר ששטר זה המונח אצלו פרוע הוא, ואע"פ שאין עדים על הכתב הרי זה שטר פרוע. וכן פסק הרמב"ם ז"ל [שם]. ובתשובה לרבינו האיי גאון ז"ל שליש נאמן בלא שבועה, דחזקה אין אדם חוטא ולא לו, האי דנפקא שטרא מתותי ידיה ואמרה ידענא ביה דפריעא הוא והימניה רב נחמן מי אצריכה שבועה. ומעשים בכל יום כשהשלישות יוצא מתחת ידו נאמן בלא שבועה. וכתב בעל מתיבות אמרי רבנן שליש קרוב נאמן, דהא אמרינן [גיטין ס"ד ע"א] שליש נאמן משניהם מ"ט דהא הימנוהו ותנן [סנהדרין כ"ד ע"א] נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך [אינו] יכול לחזור בו. וכל זמן שהשלישות בידו נקרא שליש ואע"פ שעבר הזמן שהיה לו להחזירו לאחד מהן ולא החזיר עדין שליש הוא ונאמן. וכתוב בספר העטור מסתברא שאם נעשה שליש לזמן ידוע ועבר אותו זמן אין לו ליתן אלא [בפני] שניהם, ויבא בפני ב"ד ויפרש ענין השלישות בפניהם, שמא יפול ביניהן מחלוקת ואם יצא השלישות מידו לא יהא נאמן אלא כעד אחד, ולפיכך צריך שיכתבו ב"ד הענין ויחתמו או שיודיעוהו תחלה כי היכי דעבדינן [בנפרע] שלא בפניו, ע"כ.
והיכא דלא מודו לשליש דאוקמוה שליש איכא מ"ד דכי אמרינן שליש נאמן משניהם דוקא כי קא מודו תרוייהו דאוקמוה שליש עליהם מההוא מדעם דאיתיה תחת ידו, וזה לשון שליש מלשון משולש א"נ מלשון מקרא [שמות י"ד] דכתיב ושלישים על כולו, והוא שיש עסק או ענין בין שניהם, וכדי שלא יפול מחלוקת והכחשה ביניהם משלשים אותו עסק ביד שלישי להיות נאמן עליהם, והיינו הוא דמהימן משום דהא הימנוה תרוייהו עליהו ובתר הכי אי טעין חד דפרע מהאי שטרא כ' דינרין ואידך קא טעין דקא פרע נ' ואמר שליש כחד מנהון או דלא כחד מנהון, ותרוייהו מודו דאשלשוה עלייהו איהו מהימן טפי מנייהו, אבל היכא דלא קא מודה האי דפליג בהדי שליש דאוקמיה שליש עילויה אלא דקא טעין דמעולם לא הוה שליש ביניהון או דקא טעין עלויה חד מינייהו דבפקדון מסריה ניהליה דליהדרי בידיה כל אימת דתבע ליה מיניה, לא מבעיא אי איכא תרעומת ביניה לדיליה לשליש וקא מחייב תשלומין ההוא שליש אי קא מודה דהשתא דכפר ה"נ נוגע בדבר ולא מהימנינן ליה, [אלא] אפילו לא מחייב איהו במידי אי איכא כפירה ביניהון של לוה והמלוה והשליש מעיד עליהן כאחד מהן לא אמרינן בהא השליש נאמן, כיון דאיהו אומר לשליש כי בפקדון מסרו בידו ולא היה שליש ביניהם מעולם ונמצא שיש הכחשה בינו ובין השלישות מענין השלישות, אע"פ שאין עליו שום חוב ממון תו לא מהימן ביניהם. ולפי סברא זו צריך שיעשו שניהן השלישות בעדים שיעידו ביניהם אם יפול הכחשה בין השליש וביניהם לכפור בו השלישות. וסברא זו בעיני סברא דלאו דסמכא היא, דלעולם השליש נאמן בכל דבר כשנים, אחר שהשלישות יוצא מתחת ידו, ואע"פ שיש הכחשה ביניהם ומכחיש אותו אחד מהן שלא היה שליש ביניהם כי נפקד מאחד מהם היה, הוא נאמן ביניהם ויעשה כדבריו. וכדגרסינן בגיטין פרק התקבל [ס"ד ע"א] איתמר בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגרושין, כלומר שאהיה שליש להולכה ועשיתי שליחותך ונתתיו לה, רב הונא אמר בעל מהימן, דאם איתא דלגרושין יהביה ניהליה לדידיה הוה יהיב לה כיון שהם בעיר אחד, ורב חסדא אמר שליש נאמן דהא הימניה, הרי הוא מודה שהאמינו על דרך פקדון מ"מ, ומדהימניה ואודי כי אפקיד בידיה להאמינו עליו מעתה ואפילו הוא מכחישו וזה טוען דלגרושין מסרו בידו. ואותיב ר' אבא לרב הונא מההיא דתניא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי והשליש נאמן משניהם, וקשיא לרב הונא דאמר בעל נאמן ולא שליש. ופריק שאני ממון דאיתיהיב למחילה, כלומר דכיון שהאמינו ומסרו בידו אפילו לפקדון האמינו לכל דבר שיאמר, אבל במילתא דאיסורא אין בידו להאמינו. ופסק הרב בהלכותיו כרב חסדא. מכל זה למדנו דכיון דההיא דשליש נאמן משניהם דקא מקשה מינה על ענין שליש הבא במקום הכחשה, ש"מ דמילתא פשיטא ליה דשליש אפילו במקום הכחשה מהימן כיון דאודי דהימניה לפקדון אודי דמהימן הוא גביה לההוא מדעם ומהימנינן ליה לכל מילי דאמר עליה אע"ג דמכחשי ליה. וטעמא דמילתא דהא הימניה. ותו דשלישות יוצא מתחת ידו הוא ואי בעי קלתיה אי הוה מהדר שטרא ללוה מעקרא. וכיון דחזינא בהאי סוגיא דכי הדדי נינהו שליש בהכחשה לשאר שליש ש"מ דכל שליש מהימן אפילו בהכחשה. ואע"ג דאיכא מרבוותא דכתבי שאם יש עליהם שום תערומת מן השליש בענין שלישותו אע"ג דנפיק מתותי ידיה ה"ל נוגע בעדותו ולא מהימן, הא לא קשיא, שלא נאמרו דברי הגאונים אלא כשיש מחלוקת ביניהם שהוא אומר לא השלשתם בידי אלא כך והן אומרים [או] אחד מהם אומר שיותר השלישות בידו, דהתם כיון דמחייב להו שבועה נוגע בעדות הוא מקרי ותו לא מהימן, דבעל דבר הדר ביניהו ותו לא מקרי שליש, וכדאמרינן בקדושין [מ"ג ע"ב] גבי הן הן שלוחיו והשתא דתקון רבנן שבועת היסת הוו להו שלוחין נוגעין בעדותן וכולא מלתא כדאיתא התם. והא נמי דכוותא היא. אבל היכא דלית להו תרעומת עילויה אלא שזה אומר נפקד ממני היית להחזירו לי וזה אומר לא כי שליש מנית אותי עליו בינך ובין פלוני, בזה השליש נאמן, דהא הימניה עילויה. ולא תימא דוקא כי טעין ליה נפקד היית מהימן דמ"מ הא קא מודה ליה דהימניה לפקדון מיהת, ומדהמניה מהימן עילויה בכל מאי דאמר, אלא אפילו טעין ליה חד מנהון גזלתו ממני ואיהו טעין לא כי שליש מנית אותי על עסק זה בינך ובין פלוני והכי הוה, כיון דליכא תרעומת ביניהון מסך מאי דמסרו ליה אלא כל חד וחד מודה לחבריה סך הענין אלא דאיכא פלוגתא בינייהו אי הוה שליש או גזלן מההוא מדעם, בזה ודאי שליש הוא נקרא עדיין ולאו נוגע בעדותו, דהא לא כפר ליה מידי לצרכיה, ולא מקרי בההיא טענה בעל דבר כיון דלא טעין ליה דידי הוא. וכן קבלה בידינו מסברת הראשונים שכתבו האומר לחברו כלי זה שבידך שלי הוא פקדון שהפקדתי לך, והלה אומר שליש אני בו ושל איש פלוני הוא יבא הוא ויטול את שלו, אין עליו חיוב שבועה כלל, דשליש נאמן משניהם ומסתמא חזקה אין אדם חוטא ולא לו, והואיל ואיתיה תחות ידיה איהו נאמן במאי דאמר ביניהון, דמעיד נקרא ולא בעל דבר, דא"כ לא מצינו שליש שיועיל אא"כ מעמידין אותו ביניהון בעדים, ובודאי דכולה [סוגיא] משמע דבלא סהדי אוקמוה ואיהו מהימן, דא"כ מאי נאמנותיה, וחזקה אין אדם חוטא ולא לו קא מסייע ליה ומהימן. ואין צ"ל אם טען כי ממנו נפל ומצאו השליש אבל לא טען שהפקידו בידו ולא השלישו בידו, דכיון דטען דנפל מיניה ודרך מציאה בא לידיו ולא השליש, הא קי"ל [ב"מ י"ב ע"ב] מצא שט"ח בשוק לא יחזיר לא לזה ולא לזה, וכיון דמודה וטען דנפל מיניה איתרע, וטענת נפילה לאו מששא אית בה, ושליש מהימן דמסייע ליה חזקה דאמרן.
ויש לנו לברר אם צריך הלוה לפרוע חובו למלוה בפני שליש שהשלישו בינו ובין המלוה ואם מת לוה או שעבר הזמן שהיה קבוע לפניהם לפרעון החוב אם יש על השליש להחזיק הדבר בחזקת שאינו פרוע אם לאו. ומסתברא שאם פרעו בודאי היה מודיעו לשליש בפני המלוה. ועוד שאלו פרעו היה תובע ממנו שטרו ולא היה מניחו בידו, ואע"פ שהדבר ספק לשליש אם השטר פרוע אם לאו אין אנו דנין בו יהא מונח עד שיבא אליהו, שהרי זה יודע היה מה טיבו אצלו, שעל כן מניחין שטריהן בידו הלוה והמלוה להגבותו לדעת כמה הוא וכמה נשתייר לגבות והלכך מסתמא כיון שהוא [יודע] שלא פרע לו כלום בפניו יש לו להעמיד השטר בחזקתו כשהיה כשבא לידו ובידוע שלא פרע כלום, ויש מן הדין להחזירו למלוה אם עבר הזמן שהתנו ביניהם שיפרענו. וכן השיב הרי"ף ז"ל [סימן רכ"ח] וזה טופס השאלה, ראובן לקח משמעון חצר בתורת משכונה ודר בה בשעת השמד בגראנטה ונפטר ראובן ונלקח החצר לשלטון ופייס שמעון כאן וכאן עד שהוחזרה לו החצר, ותבע אותו בנו של ראובן ואמר לו או תן לי הממון או תן לי החצר ואדור בה, ונכנסה ביניהם פשרה במקצת אותו ממון וכתבו ביניהם שטרות, שטר אחד מוחזק כך וכך על שמעון ושטר אחד של מחילה, ונתנו שתי השטרות ע"י שליש נאמן עד שישלים לו שמעון אותו שטר ויקרע אותו הנאמן וימסור המחילה לשמעון, ונפטר שמעון ולא גבה ממנו בן ראובן כלל ונשתיירו השטרות, ועכשיו תבע שטרו מן הנאמן ליתנו לו, היש מן הדין שיתן אותו לו. תשובה, יש על הנאמן מן הדין כשמת מי שהיה עליו החוב ולא פרעו שימסור השטר לתובע, ואע"פ שלא אמר שמעון אם פרע אותו אם לאו, שהדבר מוכיח שלא פרע אותו משני פנים, האחד שאלו פרעו היה מודיע לנאמן בפני בן ראובן המלוה, והשני שאלו פרעו לא היה מניח השטר בידו. ואע"פ שהדבר מוכיח אינו נפרע מן השטר בלא שבועה, על פי מה שאמרו [שבועות מ"ד ע"ב] הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, משום שאפשר שפרע ואנסו אונס או ששכח להודיע לנאמן. והוא שאין נאמנות בשטרו. ואין לומר בכזה יהא מונח עד שיבא אליהו, לפי שלא נאמר כן אלא במצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו אבל זה הנאמן הרי הוא יודע מה טיבו ולמה הניחו אצלו, שעל דעת כן הניחו לו שאם יפרע ממנו יודיעוהו ויכתוב בשטר שפרע ממנו פלוני כך וכך, וכיון שלא בא לידו בידוע שלא פרע ממנו כלום. תדע שאלו היה שמעון זה קיים והיה הולך עמו בן ראובן לזה השליש ואומר לו הרי לא נתן לו כלום היש מן הדין ליתן לו השטר ולהגבותו אותו מדעם בפניו, משום כך אני אומר שאין אומרים בכזה השטר יהא מונח עד שיבא עליהו דכיון שלא בא אליו להודיע הענין בידוע שלא פרע לו כלום, ע"כ. ויש לנו לברר שליש שמת ונמצא שט"ח של אחרים בתיבתו ואין אנו יודעין מי הפקידו אצלו אם הלוה או המלוה, וטוען הלוה שפרעו, בזה ודאי אין ספק שאם נמצא כתוב על גב השטר מכתיבת ידי שליש או מכתיבה אחרת מי הפקידו אצלו או שכתוב על גבו כמה הוא פרוע ממנו, בזה יש לנו לדון וללכת אחר מה שכתוב בו ונדון על פיו, שכיון שהשטר נמצא בידו יש לנו לדון כמו שנמצא כתוב על גבו. וכדגרסינן [ב"מ כ"א ע"א] סמפון שאין עליו עדים והוא יוצא מתחת ידי שליש הרי זה כשר. וכאן נמי כיון שכתב ע"ג השטר או במקום אחר ששטר זה פרוע סומכין על מה שכתוב ונדון על פיו. וכן פסק הרמב"ם ז"ל [מלוה פט"ז ה"ה] וז"ל, שליש שמת ונמצא כתב יוצא מתחת ידי שליש ששטר זה המונח אצלו פרוע הוא אע"פ שאין עדים על הכתב עושים על פי אותו הכתב, ע"כ. אבל אם אין השליש בעולם כגון שמת או שהלך לו למ"ה ואף לא נמצא ע"ג ואף לא על מקום אחר מה טיבו אצלו, זה ודאי לא ינתן לא למלוה ולא ללוה, דחיישינן לכמה חששות, חדא דילמא לוה אפקדיה ניהליה, אידך דחיישינן לפרעון, ותו דחיישינן דילמא אפקדיה ליה [מלוה] ולא נפרע עדיין ממנו, אפילו לוה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה, ואע"פ שהוא בקנין וחייב מודה, דדיינינן ליה כמצא שט"ח בשוק [ב"מ ט"ז ע"ב] דחיישינן לפרעון ולקנוניא דלא ליפסדו לקוחות.
<h2>דף לא:</h2>
ודע והבן כי כל זה שפסקנו שהשליש נאמן בהכחשת הבעלים היכא שמכחישין אותו ומביאין עדים שמעידים כדבריהם ולא כדברי השליש, אף בזה איכא לספוקי ולמימר כי השליש נאמן ואין סומכין על עדותן, דכיון דמדמינן ליה לנאמן עלי אבא נאמן עלי אביך והוא נאמן כשני עדים בלא שבועה כל זמן שהשלישות בידו הימנוה לכולי עלמא דכולהו פסלינהו כדאמרינן גבי מהימנת עלי כבתרי, ואיהו דנפיק שלישות מתחות ידיה מהימן טפי מכ"ע, ומלתא צ"ע. ודוקא לא אזמינהו להנהו סהדי עליה דשליש אלא שהיו באותו מעמד כשמינוהו שליש ושמעו ענין השלישות והעידו בו דלא הימנוהו, אבל אי אזמינהו לאסהודי הני סהדי עליה דשליש על אי זה ענין נתמנה ביניהם שליש והשתא קא מכחשי ליה לשליש הני סהדי אינהו מהימנו, דכיון דאוקמוה לשליש בעדים מזומנים להעיד עליו על אי זה ענין הוא שליש גלי אדעתייהו דטפי מהימני סהדי משליש, דהא אוקמינהו עילויה ומהימני טפי מיניה. ומסתברא נמי דאי טעין לוה איני חייב ממון זה שכתוב בשטר זה היוצא מתחת ידי השליש והשליש העיד כי שניהם, הלוה והמלוה, מסרו לו שטר זה ואמרו לו שכך וכך נשאר לפרוע מחוב זה ואין אנו יכולין לקיים חתימת העדים [של] שטר זה, בהא ודאי לא מבעיא אי טען לוה לא כתבתיו מעולם דמהימן, ואע"ג דאית ביה נאמנות, אלא אפילו יטעון הלוה כתבתיו ופרעתיו כולו נאמן, ואע"ג דשליש בא כנגדו לא מהימני מידי, דלא עדיף שליש טפי מבעל דבר היכא דנקיט לשטריה דהיכא דלא מצי לקיומי לשטריה כמאן דליתיה דמי, מאי אמרת הרי הוא הוחזק שהרי הודה בפני השליש שהשטר כשר היה, הא קי"ל [כתובות י"ט ע"א] מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, מאי אמרת כיון דשליש דינו כשנים כל זמן שהשלישות בידו והרי הוא מעיד שבפניו הודה שכשר היה ולא החזיק שום ריעותא בשטר זה אלא שהודה לו כמה הוא פרוע וכמה נשאר ממנו, הא לאו מילתא היא, חדא מי יימר דעבדיה שליש כשהודה בפניו כך, ותו כי יוצא מתחת ידו מאי הוי וכי אית ליה כח לשליש למעבד משטרא מזוייף שטר כשר, וכי יהיה יותר דינו מבעל דבר שמוחזק בשטר דאי לא מקיים ליה לא מהני מידי. הילכך בעל דבר מהימן בהא ולא שליש. ועל זה שאלתי פי הרמב"ן וזה אשר השיב לי [תשובה סימן נ"ח], מה ששאלת על שליש שהוציא שט"ח מתחת ידו וטוען שהוא פרוע ומלוה אומר לא היית שליש בינינו אלא פקדון הוא בידך מידי, לענין דיני ממונות שליש נאמן לעולם, לא שנא תרוייהו אשלשו גביה ולא שנא מלוה בלחוד אפקיד גביה, ובכולהו שליש מקרי ונאמן מכולם. לא מבעיא היכא דאיכא למימר אי בעי קלייה, אלא אפילו איתחזק שטרא בבי דינא מהימן, כדמסקינן בפרק זה בורר [סנהדרין ל"א ע"ב]. וההיא דמסכת גיטין [ס"ד ע"א] פלוגתא דרב הונא ורב חסדא, הא אמרינן עלה בגמ' שאני ממון דאיתיהיב למחילה ומודה ביה רב הונא דשליש נאמן. ועוד דהתם דינא אחריתי היא כשהיו כולם בעיר אחת ומסר הגט ליד שליש ואין האשה יודעת לאי זה דבר מסרו לו, וטעמא דרב הונא משום דאמרינן אם איתא דלגרושין יהביה ליה לדידה הוה יהיב ליה, הא אלו אמרה קמאי דידי מסריה לגרושין מהימנא, כדאיתמר בשמעתא, הילכך בדיני ממונות שליש נאמן לעולם. אבל כשהיו עדים מכחישין אותו ואומרים לו על תנאי זה היית שליש ביניהם אינו נאמן. ודוקא כשהוא אומר ביום פלוני נמסר לידי על תנאי כך וכך והעדים מכחישין אותו, דמגו במקום עדים לא אמרינן, אבל אם אמר בתנאי כך וכך הוא בידי סתם אע"פ שאמרו עדים כשנמסר בידו לא היו תנאין כך שמא אחר כך באו לפניו והתנו עליו בענין זה, דכה"ג לאו מגו במקום עדים דשליש לא בעי למטען לא שנא אזמנינהו לעדים בשעת שלישותו ולא שנא חזו אינהו סתם הדין בכולם שוה הוא, ע"כ.
